וירא העם. הם דלת העם מבני ישראל אשר מאז יצאו ממצרים חשבו שהם אינם ראוים לעמוד בהנהגה עליונה זו שיהיו מושגחים בפרנסה ממנו ית׳ ומש״ה לא רצו לצאת כלל. ורק משה ואהרן הוכיחו בכל המשך הזמן את ההמון ולקחו לבבם בדברים כמש״כ לעיל ט״ז ג׳ ע״ש. וזה העם חזרו והאמינו כי כל עוד משה חי עמם יהיו מושגחים בזכותו למעלה מה״ט ככחו של משה. אבל לאחר מותו הרי א״א שיתפרנסו אלא בהשגחתו עפ״י הטבע וזה א״א אלא בבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר השמם. ומש״ה נתבהלו וחשבו מחשבות ומהם הגיעו לע״ז ממש כאשר יבואר:
כי בשש משה. יפה כתב הראב״ע אשר לא ידעו מתחלה שלא ירד משה עד אחרי ארבעים יום. וגם משה בעצמו לא ידע טרם עלותו. ע״כ לא האמינו שהוא חי שמה עוד בתורת האדם באופן שעוד ישוב להם וינהלם כאשר עד כה:
קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. איזה כח שיהי׳ מנהגנו במדבר בדרך הטבע כפי כחנו:
כי זה משה האיש. שנהלנו עד כה למעלה מה״ט ולא לפי כחנו אלא בימין עוזו. וזהו אשר העלנו. שהעלה את כחנו שנהיה ראוים ליציאת מצרים והנהגה נסיית:
לא ידענו מה היה לו. אם מת או נעשה מלאך כמו חנוך ועוד לא ישוב אלינו. ואלו היו מתנהגים במדבר בדרך הטבע לא היו נבוכים גם אם היה מת משה. שהרי כבר הראו לדעת בעת מלחמת עמלק שהקב״ה בקרב ישראל בהשגחה נסתרת ג״כ וכמש״כ שם. אבל כאשר כל חיותם בדרך נס שבא רק ע״י משה שהעלם למדה זו ועתה מה נעשה:
פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם. דייק הזהב. וגם באזני נשיכם וגו׳. והענין יבואר ע״פ מה שפירשנו למעלה כ׳ י״ט שבאה אזהרה אחר מ״ת בעשרת הדברות. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. שלא יעשו איזה צורה של כסף שיהא נוח לפני ה׳ להנהיג על ידו את ישראל ולהזדקק לתפלתם וצרכם. או איזה צורה של זהב שיהא נוח לישראל לבקש ממנו תמיד שיקבל מהקב״ה את צרכי ישראל יע״ש בארוכה. וזה אינו ע״ז ממש שנזהרו בעשרת הדברות לא יהיה לך וגו׳ דשם הוא בתורת משגיח בכחו שנאמין ח״ו שהקב״ה מסר ההנהגה לאיזו אמצעי אבל באזהרה זו שלאחר מ״ת בא להוסיף אפילו באופן שיהא הוא מבקש צרכינו מן ה׳ וזה באמת מותר כמש״כ לעיל כ״ג כ׳ בפסוק הנה אנכי שולח מלאך דרק בזמן שהקב״ה קרוב לישראל כמו שהיה באמת עם משה אז אסור להמיר הבקשה מהמלאך אפילו בזה האופן משא״כ כשהוא משגיח עלינו ע״י מלאך אע״ג שאפשר לבקש ממנו ית׳ מכ״מ אין חטא ח״ו לבקש גם מהמלאכים שיבקשו רחמים עלינו ממנו ית׳ וכמ״ש שם בדרך מלכותא דארעא. וכך הוא מלכותא דרקיע. אבל כ״ז אינו אלא בקשה בעלמא ולא לעשות צורה ופסל שיהא הוא קבוע לקבל מה׳ וליתן לנו. ואזהרה זו עוד לא נודע לאהרן ומכש״כ לכל ישראל שהרי נאמרה אחר עשרת הדברות יחד עם כל פ׳ תרומה ותצוה עד כה ולא כפירש״י בפסוק הקודם. וכבר הראינו לדעת כזה לעיל כ״ט כ׳ וע״ש. ונמצא לא ידעו בזה האופן שום אסור לעשות אלהי זהב שיבקשו ממנו שיהא הוא המבקש צרכי ישראל מה׳. מטעם שאנו המקבלים אין כחנו יפה לעמוד לפני ה׳ בתפלה. אע״ג שבאמת כל אדם יכול לשפוך שיח לפני ה׳ וביחוד בעסק פרנסה שכך הוא רצונו ית׳ וכמש״כ בס׳ במדבר בפ׳ מי מריבה מדרשי חז״ל. מכ״מ עוד לא ידעו מחקירה זו. ע״כ אמר להם אהרן לפרוק נזמי זהב כדי לעשות צורה מזהב אשר הוא דוגמא לאמצעי שהוא קרוב להקב״ה ית׳. ודייק באזני נשיכם בניכם ובנותיכם. ללמד כדרך אשה וטף שאין רוצים לקבל על עצמם עול פרנסה ומטילים עצמם על הבעל והאב. אע״ג שאפשר שאם היו רוצים היו מתפרנסים ע״י מעשי ידיהם כמו שאנו רואים כמה נשים וטפלים כשאין להם על מי לסמוך מתפרנסים ע״י עצמם. מכ״מ כך דרך נשים וטף להיות נטפלים להאיש שיביא להם אוכל. כך דרך המון העם אע״ג שיכולים בעצמם לצעוק אל ה׳ על פרנסה והוא שומע תפלה מכל בשר מכ״מ המה רוצים להיות נדבר עם ה׳ ע״י אחר שהוא אלהי זהב. ובזה הורם דעת שיבינו שאין זה הצורה אלא אמצעי שע״י יבקשו מה׳ כמו שנשים וטף נסמכים על הבעל והאב. שיהא הוא תולה עיניו לאביו שבשמים גם עבורם. זה היתה כונת אהרן הצדיק ושגג באזהרה שלא היה לו לדעת עדיין. אלא שיצא מזה קלקול רב כאשר יבוא:
כל העם. אע״ג שלא הכל חטא בע״ז כמבואר להלן שלא נהרגו אלא ג׳ אלפי איש מכ״מ כל העם הסכימו למה שהסכים אהרן לפניהם והביאו נזמי זהב אשר באזניהם. דבאמת אין נ״מ בזה רק שידעו שאין עסק זה אלא כדרך הנשים וטף וידעו היטב כי כן הדבר שאפשר להם לעלות אבל אינם רוצים בכך:
ויעשהו עגל. הוא תבנית שור. באשר כי לפרנסה היו צריכים ובכח א׳ מארבע חיות שתחת הכסא הוא השור אשר רב תבואות בכחו ע״כ עשה כצורתו שיהא הוא האמצעי לצורך פרנסה:
ויאמרו אלה אלהיך ישראל. הגיע לכמה אנשים לקלקול גדול שהאמינו שהקב״ה מסר בזה הצורה העליונה שהוא כח שור כל הכח שיהא הוא עושה בעצמו וזהו ע״ז ממש:
אשר העלוך. במעלה עליונה זו שנהיה מושגחים ע״י אמצעי קרוב להקב״ה כזה הצורה שהוא א׳ מהחיות הנושאים את הכסא. ולא כמו במצרים:
וירא אהרן. מה שנתקלקל הענין ונשתומם. והתחכם לקרוא בשם ה׳ עליו. וזהו ויקרא אהרן בקול גדול ובהכרזה במחנה שידעו אשר חג לה׳ מחר. לא כמו שסבורים שהקב״ה כבר מסר לזה הכח הנהגתו ושוב עזב ה׳ את השגחתו מהם. לא כן אלא מחר נקריב קרבנות לפני ה׳ שישפיע ע״י זה הכח פרנסה. וכבר ידענו דחג בא לצורך מלוי פרנסה כמש״כ בפ׳ משפטים בפ׳ דשלש רגלים והודיע שעדיין אנו צריכים להביא קרבנות לה׳ ולבקש ממנו ע״ז. ובזה שקרא אהרן ברבים נתבטלו דברי אותם המעטים באותה שעה. ובאמת היה לאהרן בראותו שבאו מזו הצורה למחשבות ודעות זרות ליטול את העגל ולבטלו ולשברו אפילו אם בדעתו לא היה בזה איסור לפי כונתו אך הלא כמה גרועים בעם דבהפקירא ניחא להו לפרוק עי״ז עול השגחת ה׳ לגמרי. אבל ירא מכל העם שכונתם לשמים וגם ההכרח לפי דעתם לעשות כן. דאל״כ הרי הם מסוכנים וירא להלוך נגד דעתם שמא יהרגהו ויהיו נשחתים כולם בע״ז שעבירה גוררת עבירה ע״כ תפס הרע במיעוטו לקיים את העגל. ואע״ג שידע שגם הוא לא ינקה שגרם לכמה אנשים לבא לעון ע״ז מכ״מ מסר אותו צדיק נפשו ונשמתו בשביל אהבת ישראל. ונמצא שהיה אהרן במעשה העגל מחטיא את קלי הדעת וע״ז נענש במיתת נו״א כמו שיבואר בפ׳ שמיני. ואע״ג שכוון אהרן לש״ש מכ״מ נענש וכמו בזכות הרבים יש שכר ע״ז אפילו באופן שאין הוא עושה כלל אלא שמתגלגל ע״י זכות הרבים כמש״כ בס׳ דברים ל״ד ו׳ מסוגיא בסנהדרין דמ״ז כך להיפך מי שמתגלגל חטא הרבים ע״י אפילו הוא אינו עושה כלל מכ״מ נענש ע״ז. וכמש״כ בסמוך מקרא ז׳ במשה רבינו. ולהיפך היה אהרן במעשה העגל מזכה רבים במה שנשמרו רוב ישראל מע״ז ובזה קיבל שכר הרבה. וכמש״כ לעיל כ״ט ב׳ בשם מ״ר:
וישב העם. לא כל העם אלא איזה חבורה:
ויקומו לצחק. בשמחה רבה שנפטרו מהשגחת הקב״ה שהוא מגיע ע״י תורה ועבודה דוקא ודבר זה היה קשה לקבל מתחלה כמו שביארנו לעיל י״ג ט׳ ע״ש. ועוד במעשה מרגלים היה כת כזה כמבואר בפ׳ שלח:
לך רד. רדה מן ההר מיבעי כמו דכתיב וירד משה מן ההר. מזה הגיע דרשת חז״ל בברכות לך רד מגדולתך. ופי׳ ירידה זו הוא. שלא יתנהג עוד ע״י דרך נסי תמיד כמו שהיה משה זרוע תפארתו ית׳ אלא יהיו הליכותיך בהנהגה טבעית ונתן בו טעם ע״ז. כי שחת עמך אשר העלית. בזה שהעלית אותם להתנהג בדרך נס בזה גרם להם שישחתו. מש״ה ראוי שירד ממדרגתו כדרך שאמרו חז״ל בב״ר פצ״ו שפורעין מן הנעבד אע״ג שאינו חייב כלל. מכ״מ הרי נכשלו ע״י. כך ע״י הנהגתו במעלה עליונה זו נכשלו ישראל. ע״כ ראוי ליענש ולירד. וכמש״כ לעיל:
וישתחוו לו ויזבחו. דרך הספור להוסיף ולהגדיל האשמה זה אחר זה. מש״ה החל ה׳ וישתחוו לו. ולא עוד גם ויזבחו לו. שהוא חמור מהשתחואה שישנו גם בהיתר למלכים ושרים משא״כ זביחה שאינו אלא עבודת אלוה. כן בפנים כן בחוץ:
ויאמרו אלה וגו׳. והוא לכאורה קל מזביחה שהוא במעשה. משא״כ דבור בעלמא מכאן למדו חז״ל דהאומר אלי אתה חייב מיתה וכרת משום דאתקושי איתקיש לזביחה כדאיתא בסנהדרין דס״ג א׳ ובפרש״י במשנה דס״א ד״ה והמקבלו. אבל השתחואה לא איתקש כלל. ומש״ה בעינן קראי להשתחואה למיתה ואזהרה. ובזה מיושב כמה קושיות התוס׳ בסוגיא:
והנה עם קשה עורף הוא. דעת החלטי של האדם הוא בכח המוח של העורף כמש״כ הראב״ע בהקדמה לעשרת הדברות אשר באחרית מוח הראש הוא הזכירה מש״ה מי שאינו נוח לשבור טבעו מיקרי קשה עורף. וישראל עזים הן כדאי׳ ביצה דכ״ה. ואמר ה׳ אחר שהם עם קשה עורף לא יכנסו לעול תורה ומצות הנדרש להשגחתו ית׳ אלא מבקשים לאמצעי שלא יהיו צריכים עוד לעול תו״מ:
ועתה הניחה לי. ת״א אנח בעותך מן קדמי. ולזה כוון בפרש״י בשם המדרש וע׳ בסמוך:
ואכלם. זה הלשון משמע כליה לגמרי ולא כלשון השחתה שיש לו כמה אופנים ועוד יבואר:
ויחל משה. אינו מובן לפי הנראה אחר שהקב״ה גזר ואמר הניחה לי היינו שלא תתפלל היאך מצא משה היתר להתפלל. אבל יש להתבונן בת״א וצלי משה. ולא תרגם ובעי משה כמו שכתב במקרא הקודם אנח בעותך. או היה לו לתרגם לעיל אנח צלותך. אלא הענין דכבר נתבאר בס׳ בראשית מ׳ כ״ב בפ׳ בחרבי ובקשתי. דתפלה הקבועה בכל יום מיקרי צלותא ותפלה המיוחדת לצורך השעה מיקרי בעותא. וגם נתבאר שם י״ח כ״ב דמעיקר הדין מי שיש לו צורך שעה יתפלל שמ״ע בזמנה ובו יכלול חידוש תפלה לצורך השעה. ובזה לא יהא נצרך עוד להקדים שבח לתפלה כמו שאמרו בע״ז ד״ח ולמדו ממשה רבינו בפ׳ ואתחנן שהקדים אתה החלות וגו׳ משום דבתפלה קבועה כבר יש שלש ראשונות שהן שבח. אבל כ״ז הוא בכל אדם שתפלתו נדרש לעת רצון והיא בעת תפלה קבועה משא״כ משה רבינו דרב גוברי׳ תפלתו לעולם עשתה פרי וגם לא היה לו רגילות לתפלה קבועה שנתייסד הליכות עולם הטבע בפרנסה עי״ז. ומשה לא נצרך לכך וכמש״כ בפ׳ מי מריבה. והוא מחמת שהנהגתו היתה נסיי מש״ה כשהתפלל על עצמו הקדים שבח כדין. וכאן כשאמר לו ה׳ לך רד מגדולתך הזהירו הקדוש ב״ה אנח בעותך היינו תפלה לצורך השעה בפ״ע כדרכו. מה עשה משה ויחל משה. היינו וצלי משה זה תפלה קבועה כדרך ירידה בדרך הטבע ובתוך תפלה קבועה התפלל עוד למה ה׳ וגו׳. ומש״ה לא אמר כאן שבח שהרי הקדים שבח בתפלה קבועה:
למה ה׳ וגו׳. אינו נוסח התפלה דכתיב בפ׳ ואתחנן שהתפלל בארבעים יום. והשנוי בנוסח התפלה הוא ע״י הפרש הגזירות שהיה על ההר קודם שניחם ה׳ על גזירת כליון ר״ל ולא כן בארבעים יום שאח״כ כאשר כבר ניחם ה׳ מכליון חרוץ בפעם אחת. ולפי ענין הגזירות היתה התפלה ויבואר בס׳ דברים דיוק השנוי אשר הוצאת וגו׳ ולא אמר העלית. דזה דברו לפני ה׳ שלא רק משום שהוא מתנהג בדרך נס הגיעו לכך אפי׳ היציאה לבד שהיה ההכרח לכך גם כן גורם לבא לע״ז אפילו היו מתנהגים בדרך הטבע שהרי הוצאת אותם ביד חזקה הוא הדבר שהיה על ישראל במצרים משום שלא רצו לצאת. כמו שביארנו לעיל י״ג ז׳ שלא רצו לצאת ולשאת השגחת ה׳ שבא ע״י עול תורה ומצות. ואע״ג שלא ידעו שיהיו במדבר בדרך נס ורק טענת אשר העלנו מא״מ הוא עילה לצעקתם. ואמר בכח גדול. היינו שידוד הטבע כ״פ והוא טעם שלא יצא לריק פעולתו המיוחדת בשביל כלל ישראל. דאם עלה עה״ד דמשה וזרעו לבד די שיהיו לגוי גדול לא היה צריך לכ״כ פעולות:
וביד חזקה. כמש״כ בע״כ הוצאת אותם א״כ הרי ידעת שעלולים לסרב על עבודתך ולבקש את זרים:
ככוכבי השמים. זהו השבועה שהיה בשעת עקידה ונתבאר שם שלא משום רבוי המשיל לכוכבים אלא שיהיו גדולי המעלה שיאירו ככוכבים וא״כ אע״ג שעדיין לא הגיעו לזה המעלה. סוף סוף יגיעו לזה כפי שבועתך. ואמר משה ולישראל עבדיך. אע״ג שלא נאמר לו ממש ברכה זו מ״מ אחר שאמר לו יצחק ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וגו׳ ויתן לך את ברכת אברהם. והקב״ה א״ל בבואו מפדן ארם אני אל שדי פרה ורבה. הרי נתקיים נבואת יצחק וממילא הגיעה לו ברכת אברהם ג״כ:
ונחלו לעולם. בתורת נחלה דמשמעו שאין לה הפסק. ואפילו בשעה שגולים ממנה הרי היא שלהם אלא שגולים ממנה ולעולם עין ישראל תלוי׳ לשוב בה. והקב״ה הבטיח ליעקב כל זה כמש״כ בס׳ בראשית כ״ח ט״ו. וא״כ יש בזה טענה לבטל גזרת כליון שלא תתבטל הנחלה שהיא בטבע הבריאה השייכה לי״ב שבטים. ומה מועיל מה שאני וזרעי לבד יורשים א״י. והרי אין זה נחלה שנבראה הארץ בשביל זה. נמצא בא משה בכח חמש טענות לבטל גזרת כליון. א׳ בכח גדול. ב׳ ביד חזקה. ג׳ למה יאמרו וגו׳. ד׳ שהיה הבטחה להרבות זרעם ככוכבים וא״כ עוד יהיו ראוים לגדולות. ה׳ ונחלו לעולם:
וינחם ה׳. מלעשות כליון גמור אבל עדיין הית׳ הגזירה להשמיד אותו הדור והבנים יבואו לא״י כמו שהיתה גזרת מרגלים. וע״ז הגזרה התפלל משה ארבעים יום עוד כאשר יבואר לפנינו בס״ד:
ויפן וירד. לעיל י״ט י״ד כתיב סתם וירד משה מן ההר. וכאן כתיב ויפן. והטעם דזה ברור שמשה חזר וירד אחורנית ופניו כלפי שכינה כדין היוצא מן הקודש. ולא ירא שמא יכשל באבן וכמו שסופר בגמרא יומא דנ״ג על רבא כד הוי מיפטר מרבי׳ הוי אזיל לאחורי׳ עד דמנגפן כרעי׳ ומיתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא אבל כאן בתפשו את הלוחות בידו ירא שמא יכשל ויפול והלוחות יפלו מידיו ח״ו ע״כ הפנה עצמו ומצדד פניו והולך לאחוריו:
לחות כתובים משני עבריהם. לא היה מצד הפנים לבד אלא גם מפנים גם מאחור:
מזה ומזה הם כתובים. נקראים מימין לשמאל ומשמאל לימין ואין זה אלא מעשה נסים. (עי׳ ירוש׳ שקלים פ״ו באורך). והנה כל השבח הכתוב על הלוחות. מקומם יותר לעיל בפסוק ויתן אל משה וגו׳ ולא במקום שבירתן. אלא בא הכתוב לבאר איך עשה משה כל הגדולות ליקח את העגל ולשרפו באש ולא עמד איש נגדו והרי את אהרן הכריחו עוד לעשות אלא משום שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר כשאמר לו ה׳ ממעש׳ העגל והוחלט אצלו לשברם וגם הבין כי כך רצונו ית׳ כמש״כ בס׳ דברים ט׳ י״ב והלאה. אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה וכמו שמצינו בברכות רפ״ה דכי חזו רבנן דאייתא כסא דמוקרא בת ד׳ מאה זוזי וקתבר אעציבו. מכ״ש שנשבר לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם מש״ה סיפר הכתוב מה שהיה כדאי להסעיר לב העם ע״ז שהרי הלוחות היה כתובים משני עבריהם מזה ומזה והיו כל ישראל החונים מכל צד סביב ההר יכולין לקרותו:
והלוחות מעשה אלהים המה. גם עצם האבנים וחיתוכן נראה לכל עין כי אין ביד משה לעשות כאלה. ולא היה בידו אבנים נפלאים כאלו ולא חיתוך נפלא כזה ואין זה כ״א מעשה אלהים בריאה מיוחדת מששת ימי בראשית שנברא בשם אלהים וכדאיתא בפ׳ מקום שנהגו:
המכתב מכתב אלהים הוא. גם זה הכירו כי הכתב אינו מעשה ידי אנוש כ״א מכתב אלהים:
חרות על הלוחות. חקוקים ולא כתובים בדיו או בצבע וכ״ז מן הנמנע לבשר ודם לחרות על אבנים כאלה. ואין זה כ״א ענין נפלא מיוצר בראשית ב״ה ע״כ היה בזה למדי להסעיר לב העם ולהעציבם ולבטל כל המחולות וההתקוממות:
וישמע יהושע וגו׳. זה הספור אין בו דבר לענין העגל לפי ראות. ורק הוא בא בזה להעיר במקומו על ענין שנמצא במדרש קהלת ט׳ עה״פ שבתי וראה וגו׳. שני דברים אמר יהושע לפני משה ולא מצא חן. היינו כאן ובעת שאמר אדני משה כלאם. גער בו משה ומה זה העירו רבותינו ז״ל בחקירה זו אלא בא ללמד על מאמרם הנפלא במס׳ ב״ב פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. ובאו בזה המשל לבאר כי כמו שאין בלבנה שום אור בעת שהחמה מזרחת. ואע״ג שידענו שגם הלבנה נבראה להאיר מ״מ בעת שהחמה זורחת אינה משמשת כלום באור. כך בעת שהיה משה באורו לא היה ליהושע שום הארה מן השמים אע״ג שנודע היה שיהיה אור המאיר לישראל והרי ע״כ עלה עם משה להר מ״מ בעת שזרח משה לא היה אור ליהושע כלל. עד שהיה משה קרוב למות כמש״כ בס׳ דברים ל״א י״ד והלאה. ובא הכתוב כאן להראות אותנו אשר לא צלחה ליהושע לדבר לפני משה דבר שיהא נושא חן אע״ג שהיה משה מבין בו כי הוא משכיל על דבר לאשורו:
וישלך מידיו את הלחות. כבר נתבאר בס׳ דברים ט׳ י״ז שלא היה ההשלכה כמטה את ידיו ונופל מה שבהם אלא שלקחם בידיו והשליך בכח. וגם היה באופן שהבינו הכל שלא בדרך הטבע נעשה כך כמבואר שם:
וישבר אותם תחת ההר. לא השליכם מידיו בהיותו במחנה אלא בחרי אף רץ בחזרה אל ההר ושם השליכם ושברם ולא היה בידם של ישראל למחות בו שהרי עוד לא מצאו לבבם לעבור הגבול והרי עוד לא משך השופר קולו וכדכתיב בס׳ דברים שם וההר בוער באש עד לב השמים וע״ש:
ויקח את העגל. כבר נתבאר כי בזה ששבר את הלוחות לעיני כל ישראל היה מקום למשה לעשות כל מה שלבו חפץ עם העגל:
וישק את בני ישראל. לא שהשקה כמשמעו את כל ישראל אלא במה שפזרם על פני הנחל היורד מן ההר ומשם היו שותים כל ישראל שאע״ג שהיה הבאר אצלם כבר נתבאר בפ׳ חקת כ״א י״ט שהבאר עצמו ירד לנחליאל כדרך המים להיות נמשך למים אחרים וממילא השקה את ב״י. ולפי דעת חז״ל נבדקו בזה מי שהיה ראוי לזה העונש:
הבאת עליו חטאה גדולה. אע״ג שידע היטב שאהרן לא כוון לע״ז ח״ו כ״א לעשות אלהי זהב באופן שלא נודע להם עדיין האיסור בזה. אבל סוף סוף נתחלל בזה ש״ש ואחד שוגג ואחד מזיד בחה״ש. והיינו חטאה גדולה שוגג שהוא גדול העונש. ושאל את אהרן מה הכריחו לכך לעשות להם אלהי זהב אע״ג שהיה סבור שמותר:
כי ברע הוא. לעולם אומרים כי רע להם מעמדם במדבר ולשון זה כתיב לעיל ה׳ י״ט בכוונה זו יע״ש באשר אינם בטוחים בכחם שראוים להתנהג בנס. ובדרך הטבע קשה ג״כ להיות במדבר. וזהו תרעומתם במן ובבאר כמו שנתבאר:
עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. איזה כח שיוליכנו במדבר וכמו שנתבאר לעיל והרי ראו עצמם מסוכנים ומי יכול לעמוד לפני עם רב שחושבים עצמם למסוכנים ועומדים בענין רע ר״ל:
ואמר להם למי זהב. לא יכולתי לעמוד נגדם ואך אמרתי דבר להשקיט רוחם ונעשה שוב במהירות נפלאה ויצא מה שיצא:
כי פרוע הוא כי פרעה וגו׳. ראה שתי ראיות. אחת כי פרוע הוא לעשות מה שלבו חפץ איש כל הישר בעיניו באין מפריע. עוד ראה כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. קמיהם משמעו אנשים גדולי הדור שקמים נגד העם הפרוע למחות בידם. ודרך עם ה׳ להיות נכנע וניחת מפני גדוליהם. אבל בזה שרבו על דעת אהרן הצדיק עד שהוכרח הוא לעשות כרצונם אע״ג שגם הוא ידע שאינו נכון וא״כ פרעה אהרן עוד בדבר זה לשמצה. פי׳ להתנהג שלא בד״א ובכשרון דעת:
בקמיהם. עם גדוליהם הרוצים למחות בידם. והקדים זה הכתוב למעשה משה דבר נפלא מאד ומסוכן. ולא היה ראוי לעשות כן אם לא שראה משה צורך השעה והכרחי לעשות כן. והפלא הוא בשני דברים. א׳ מה שצוה את הלוים שהם בעצמם יהרגו ע״פ דעתם שאותו האיש עבד ע״ז. והרי אפי׳ מלך שמרדה עליו מדינה ושולח חיילותיו להקיף את המדינה ולהענישם. אינו מרשה את בני החיל שהם יהרגו ע״פ דעתם אלא שולח עוד אנשי משפט לחקור חובת כל איש והחיל אינם באים אלא לשמור את בני המדינה שלא יפרצו בשופטיהם. וכך היה ראוי למשה לעשות להושיב ב״ד ולדון כל א׳. וכאן הרשה את הלוים שהם ילכו משער לשער להרוג בחרב שלופה לכל מי שידעו שעבד ע״ז. ואפילו לדעת חז״ל שדנם בסנהדרין ע״פ עדים מ״מ לא היה ע״פ ד״ת להרוג שלשת אלפי איש ביום א׳. שנית דאפילו אם יצא גזרת המלך להרוג כל הבא ביד אנשי חילו לא ישלח במדינה רבת אנשים. מעט חיל וחרב בידם. שהרי ירבו עליהם אנשי המדינה ויהרגו את החיל. אלא שולח הרבה גדודים וכל כל״ז בידם באופן שיהיו בטוחים מן הסכנה. ומשה שלח את הלוים אנשים מועטים בחרבות למחנה של ששים רבוא ולא ירא מסכנת הלוים. מש״ה הקדים הכתוב כי צורך היה לעשות כן:
כי ראה את העם כי פרוע הוא. אפילו מי שלא עבד עבודת כוכבים עדיין ה״ה פרוע בלי שום מורא שמים ומורא ב״ד. וקרוב להגיע לע״ז ולכל דבר תועבה כשיעלה על רצונו. ואם כן ראוי לעשות דבר נפלא להרוג ביום א׳ הרבה אנשים ויפול בזה פחד ב״ד עליהם וכמו שמצינו בשמעון ב״ש שהרג שמונים נשים מכשפות ביום א׳ ובלי חקירה רבה כראוי ע״פ ד״ת. אלא לצורך השעה. שנית ראה כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. שמטילים מורא על גדוליהם שיהרגוהו אם לא ישמע להם. והרי הם רבים והוא יחיד. ע״כ רצה משה להראות בזה המעשה שאין מורא לעובדי ה׳ מהמון רבה כמו שלא נגע אדם רע בלוים שהלכו במס״נ כאשר יבואר. וידעו מכאן ולהבא לנהוג מורא מגדוליהם ולא יפחידו אותם בהמונם הרב. וידעו אשר מגדול עוז שם ה׳. בו ירוץ צדיק ונשגב. [וראיתי מגיהים בת״א לדריהן. שאין זה שום משמעות לבקמיהם. וצ״ל לרדיהן. היינו הרודים בעם. הן גדולים וכמש״כ]:
מילה׳ אלי. אין הכוונה מי הוא שלא עבד עבודת כוכבים. שהרי רוב ישראל לא עבדו עבודת כוכבים. אלא מי יודע בעצמו שהוא אך לה׳ למסור נפשו וכל אשר לו לאהבת ה׳ וכבודו. כעין שאמרו ברבה ר״פ מטות על הא דכתיב ואותו תעבוד שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת. פי׳ שאינו עובד את עצמו כלל. רק הוא מופרש לה׳. ונדרש משה לשאלה זו משום דאע״ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין. אינו אלא במקום שלא שכיחא הזיקא כידוע. וא״כ לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזה. מש״ה חקר מי לה׳ אלי דזה הכלל דשכיחא הזיקא שאני אינו אלא מי שעושה מצוה כטבע האדם לקוות שכר וגמול אם בעוה״ז אם בעוה״ב אבל מי שהוא מופרש לה׳ בלי שום רצון עצמו כלל. אינו ראוי לפחד משום דבר אפילו מהזיקא דשכיחא . וכן כאן כשרצה משה לעשות זה האופן לצורך השעה חקר מי הוא שיודע בעצמו שהוא אך לה׳ אז יכול לבטוח בו שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז:
כה אמר ה׳ וגו׳. בודאי צוה הקב״ה לעשות כן ומ״מ לא כתיב הדבור מפורש משום שלא בא הדבור בדרך גזרה ואזהרה מפורשת שא״א לגזור על האדם להיות באהבת ה׳ למעלה מטבע אנושי ולהגיע למצוה זו. ומעולם לא מצינו בתורה אזהרה בזה האופן. ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ה י״ט. ולא דמי למצות קדוש השם דהתם כך המצוה למסור עצמו למיתה בפועל. והיא אפשר להעשות לשם גמול עוה״ב אפילו לא הגיע לאהבת ה׳. אבל במצוה שבאמת אין הכונה למות ח״ו אלא אם יעשה באהבת ה׳ באמת אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן. זה א״א להזהיר כלל מש״ה לא אמר ה׳ בפי׳ למשה דבר אל הלוים לעשות כן. אלא אמר לו אם היה נמצא מי שהוא לה׳ ולא יעשה מצוה זו אלא מחמת אהבת ה׳ אזי יעשה כן. ואחר שקרא משה במחנה והודיעו בני לוי אשר הנם מוכנים לכך. אמר להם כה אמר ה׳ אלהי ישראל. שהיא היא הנהגה עליונה למעלה מן הטבע ומש״ה אמר אלהי ישראל. והבטיחם אם אך כן הוא שהמה אך לה׳ אז יהיה אלהי ישראל עמם וינצלו מן הסכנה:
והרגו איש את אחיו וגו׳. כל שאפשר למעט הסכנה עדיף. ובזה שיהיו מדקדקים להרוג דוקא איש את אחיו שחייב מיתה יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמו בזה ולא ימצאו גם המה לב לעמוד נגדם באשר יכירו שהמה כמלאכי מרום :
מלאו ידכם. הרגילו עצמכם לעשות אך לה׳ כמש״כ לעיל כ״ט כ׳ במשמעות מלוי ידים:
כי איש בבנו ובאחיו. דבמה שהרגו באותו יום בנו ואחיו שידעו שחטאו ופעולה זו שבאה לידם לעשות אך לה׳ פעלה בלבבם פעולה עזה ונמרצה לעשות כן מכאן ולהבא אך לה׳. מה שלא בנקל היה להם עד כה. ולא היה במלוי ידים. אבל עתה בנקל להרגיל ידיכם לעשות אך לה׳:
ולתת עליכם היום ברכה. עוד תועלת נפלא הגיע לכם במעשה נפלא זה שתהיו ראוים לתת עליכם היום ברכה. דבמה שעשיתם דבר למעלה מטבע אנושי כך תהי׳ השגחה פרטית עליכם למעלה מה״ט והיינו שאמר משה בס׳ דברים י׳ ט׳ ה׳ הוא נחלתו כאשר דבר ה׳ אלהיך לו ונתבאר שם שבבואם בשנת הארבעים למוסרה. ושם קבלו עליהם עול פלפולה ש״ת ובזה השיגו מעלה זו להתברך בשפע כדאיתא ב״מ ע״ז די״ט כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין דבר זה נאמרה בתורה כו׳ וכמש״כ לעיל ט״ו כ״ז ולהלן ר״פ פקודי ובס׳ דברים ומעשה זה שעשו עתה במס״נ גררה להם להשקיע כחם בעסק תורה שאינו מגיע ג״כ רק באופן כזה. כדאיתא בשבת פר״ע אין ד״ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי׳ שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. ועוד כמה מאמרים ומזה הגיע עליהם ברכה. עוד נכלל בזה המאמר שהלוים נתייחדו לברך את ה׳ בשירה יותר מישראל וכהנים והיינו דכתיב בית ישראל ברכו את ה׳ בית אהרן ברכו את ה׳ בית הלוי ברכו את ה׳ ותניא בתוספתא שלהי מס׳ הוריות על פסוקים הללו נמצא ישראל מברכין אחת בית אהרן שתים בית הלוי שלש. ויהיה הפי׳ ולתת עליכם היום מצוה ועסק ברכה. ומזה זכו להיות המה משוררים בבהמ״ק יותר מכהנים וזכו לזה באותו מעשה. משום דשני אופני חסידות המה היינו א׳ מעשה המצוה למעלה מטבע אנושי. ב׳ רוממות הנפש בברכה באהבה ודביקות כמש״כ לעיל בעשרת הדברות ובס׳ דברים ל״ג ח׳ באורך. ובשביל שהראו חסידות במעשה זכו לזו החסידות וזכו מן השמים ברוממות הנפש ג״כ:
ויהי ממחרת. כל הימים הללו בכלל ארבעים יום האמצעים שהתנפל לפני ה׳. ולא כפרש״י להלן ל״ג י״א ורמב״ן שם שארבעים יום האמצעים הי׳ בהר וע״כ נתקשו בענין אהל מועד של משה יע״ש וגם דחו סדר פרקי דר״א פ׳ מ״ו שהביא הרמב״ן שם. והרא״ש שלהי מס׳ ר״ה כ׳ שיש טה״ד בפרקי דר״א והוא פלא. [וכ״כ הגר״א בפירושו לסע״ר. דהעיקר כפרקי דר״א ואין חולק בזה. ולא כרמב״ן והרא״ש]. וכן המדרש שהביא רש״י שא״ל ה׳ שישיב אה״מ למחנה א״ל אני בכעס וכו׳ מבואר שהיה בתוך מ׳ יום הללו. אלא העיקר שכל מ׳ יום הללו עסק בתקנת ישראל במחנה אלא שנזהר להתפלל שחרית מנחה וערבית תפלה קבועה ובתוך התפלה התפלל תפלה קצרה בשביל ישראל והיא התפלה המבוארת בס׳ דברים ט׳ כ״ו ולא כהרמב״ן שם וע״ז נאמר ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה. ומש״ה שם פי׳ כראשונה היינו כמו שעשיתי בהר שהתפללתי תפלה קבועה ובה אמרתי למה ה׳ יחרה אפך בעמך. ומש״ה לא הקדים שבח וכמש״כ לעיל י״א. כך היה בכל משך מ׳ יום האמצעים בכל עת תפלה התפללתי תפלה קבועה וסדורה שהיה אז מימות אברהם יו״י ובם הי׳ התפלה אנא חטא העם הזה וגו׳ ואחר כך היה רגיל בנוסח התפלה שמבוארת בס׳ דברים. אמנם אחר התפלה נתעסק במחנה כדאיתא בפרקי דר״א. ובזה מבואר כל הפרשיות אל נכון. ולא תדחה ממש״כ בדברים י׳ י׳ ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה. דאלו הימים לכ״ע מיירי במ׳ יום האחרונים כמבואר בפרש״י להלן ל״ג י״א וכ״כ התוס׳ ב״ק דפ״א ועי׳ מש״כ שם בעזרו ית׳ :
אתם חטאתם חטאה גדולה. לא הוכיחן עוד על עבודת כוכבים שהוא פשע ומרידה. שהרי כבר נהרגו שלשת אלפי איש והרבה נבדקו במים. ואם כי עוד נשארו הרבה עובדי העגל שמתו אח״כ במגפה מ״מ לא היה יכול משה להוכיח את העם ע״ז. אבל הוכיחן על השגגה שיצא מהם וגרם חה״ש ואין נ״מ בין שוגג למזיד בחה״ש כמש״כ לעיל כ״א:
ועתה אעלה אל ה׳. כאשר היה עוד ההר בוער באש מזה הבין משה שעוד השכינה שם. ושם הוא מקום מוכשר לתפלה. ועוד לא הכין אהל מועד שלו ע״כ אמר לעלות לשעה למורד ההר ולהתפלל שם ואח״כ ירד. או אפילו שהיה האהל מ״מ בעת התפלה עלה בהר. וכן הוא דעת הגר״א בפי׳ לסע״ר ע״ש:
חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. בתורת שליח שיבקש בעדנו מה׳. ונקרא אלהי זהב כמש״כ לעיל ובזה נתחלל ש״ש שעשו אותו כמה אנשים לע״ז. והתודה בשם כל ישראל כדין:
מחני נא וגו׳. יפה פירשו הרמב״ן והספורנו. שביקש למחות זכיות שלו כדי שירבה זכיותם ונוסיף לבאר דחטא חה״ש חמור כמבואר בקידושין ד״מ אין מקיפין בחה״ש ומפרש בגמ׳ אין מקיפין כחנווני להאריך אף. עד שתתמלא הסאה. אלא העונש בא מיד. אבל איתא שם עוד מר ברי׳ דרבינא א׳ אם היא שקולה מכרעת. ובזה הלשון מבואר דאע״ג שעון חה״ש עונשו חמור מכ״מ אין זה אלא בצרוף שאר עונות עד שהיא שקולה ומכרעת. משא״כ אם הזכיות מרובים וכ״כ הרמב״ם באגרת השמד בזה״ל והעון הזה בין יתר העונות אין יוה״כ מכפר (ויותר מזה כתבתי בהע״ש סימן קס״ז אות י״ד) מעתה אמר משה מחני נא. היינו מחה את הזכיות שלי ממני ולהצטרף לזכיותם. ואשאר בלי זכיות עד שאהי׳ ראוי למחות את שמי:
מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. זה א״א להיות נמחה שמו אחר שלא חטא ואינו כמו שכתוב בס׳ ישעיה והוא מחולל מפשעינו שהביא הרמב״ן ז״ל. דשם אינו מחיית השם כלל ח״ו אלא יסורי עוה״ז. אבל מחיית השם היינו כריתות עולם ח״ו זה א״א. אך מכ״מ זכיותיך לצרף להם ודאי אפשר מש״ה בטל הגזרה של השמדה בפעם אחת אפי׳ אותו דור לבד ע״כ אמר ועתה וגו׳:
אל אשר דברתי לך. לא פי׳ המקום משום דכך דרך כעס כמש״כ הרמב״ן ז״ל וכמו שאין זוכרין את השם משנאה כמש״כ בס׳ בראשית מ״ח ח׳ כך הדבר השייך להשנאוי אינו נזכר בפה מלא:
הנה מלאכי ילך לפניך. ולא אמר אשלח כמו שאמר ה׳ אח״כ. והנ״מ בזה מבואר בס׳ בראשית כ״ד ז׳ ההבדל בין לשון כי מלאכיו יצוה לך בין לשון הנה אנכי שולח. או הוא ישלח מלאכו. דשלוח משמעו מיוחד ומסוים בשביל דבר זה משא״כ יצוה לך הולך לתכלית אחר ואגב מצוהו לצרכו. ובאמרו כאן הנה מלאכי ילך לפניך אפשר שיהא בדרך אגב לשמור את ישראל במדבר:
וביום פקדי. דנהי דעון חה״ש סר מזה שלא יהי׳ בחוזק באופן שאין להקיף מכ״מ הרי מצוה אין מכבה עבירה זו כמו כל עבירות ומה יועיל לאדם שיהי׳ לו רוב מצות אם יחלל שבת וכי לא יענש ח״ו ע״כ ביום פקדי וגו׳ יענשו ע״ז העבירה של חה״ש. וא״כ לא נתכפר העון לע״ע:
על אשר עשו. עשיה בכ״מ משמעו תכלית והעמדה על צורה המיוחדת לאותו דבר כמש״כ בס׳ דברים בשירת האזינו י״א וכן בס׳ בראשית כ״פ. והנה אהרן עשה העגל בצורה המיוחדת לו לפי דעתו שיהי׳ אמצעי להביא צרכי ישראל לפני ה׳ ע״י. אבל המה עשוהו לתכלית אחר שיהא הוא האמצעי לעשות צרכיהם והיינו ע״ז. ונמצא המה עשו את העגל כפי דעתם אשר עשה אהרן לפי דעתו. והנה משה לא ביקש כעת מאומה כ״ז שראה שהקצף גדול ואין מרצין בשעת כעס ולא התפלל אלא הנוס׳ שבפ׳ דברים:
